22 סיפורים קצרים מתארים נשים ברגעים מכוננים בחייהן או משקפים תהליכים נפשיים שהגבורות עוברות, כאשר האוכל משמש בהם כעדשה שדרכה מתבוננים בהן ובקורה להן. בסיפורים עולים אצל הגבורות זיכרונות ורגשות עזים הקשורים לאוכל. כמיהה לניחוחו של חיבוק, געגוע לשורשים, לטעמים המנחמים של בית אמא, לחיקם של אהובים שאינם, תשוקה לחיים אחרים.
המשולש אוכל – לב – געגוע נצבע בצבעי המנות, התבלינים, הסערות וההשלמות, כמצלמה הממקדת את העדשה בפריט אחד. מתוך ההדגש הזה נוצרת תמונת עולם של הגבורות ודרכה נפתח צוהר לנפתולי נפשן או לרגעים מכוננים בחייהן, כשהן מחפשות סנכרון טוב יותר בין מגירות הלב שלהן וחייהן החיצוניים.
בכוחם של תבלינים הנעים לקצב שיר הלב, תקווה המגולמת בשניצל וצ'יפס, אצילות הלובשת כסות של פלאפל, סלט המטעין את קו המרוץ, ליצ'י השובר מוסכמות, סלמון המאחד משפחה ותפנית בקריירה המתרחשת בזכות שמאלץ, בוראים בגיבורות הסיפורים תובנות עוצמתיות – איזה שינוי לעשות, מה לפרק ומה להרכיב, מה חשוב ומה טפל.
בנוסף לתיאורי בישול השזורים בסיפורים מצורפים לספר 13 מתכונים
השם געגועים לפלייסמט משקף את עוצמת הרגשות המהבילים מעל כל פלייסמט אישי. דרך עדשת האוכל מיתמרים מעל המפה האישית הזאת של כל אחת מגבורות הספורים אדי שמחה, צער, גאווה, אובדן, תובנות ומעש מתבשיל חייה. גם לכל אחד מאתנו פלייסמט משלו, ואם רק נתבונן, נגלה את הגעגועים, הכמיהות, הזכרונות, התובנות והתשוקות המרחפים מעליו. זהו גם שמו של הסיפור הראשון בקובץ.
גלריית גבורות הסיפורים עשירה ומגוונת. נשים קוסמופוליטיות בסגנונן, גלותיות או שורשיות, קרייריסטיות, בתפקידים בכירים או עובדות זוטרות, נשים הבשלות לעשות שינוי מהותי או מסכמות פרקים משמעותיים בחייהן. לכולן המאכלים והתבלינים משמשות כמטפורה לגעגוע, זיכרון, כאב, תקווה ואושר. עמליה, עורכת דין צמרת חנוטה ומעונבת, מבטאת בתשוקתה לפלאפל בפלאפליות הקטנות כמיהה לפשטות בלתי אמצעית ואותנטית. התבלינים של ליזה, הפוגשת באמצע החיים גבר אפור כמוה, אך די בו כדי למלא אותה תקווה לחיים אחרים, משקפים את רגשותיה וחלומותיה. ג'ני חולמת על טיגון הררי שניצל וצ'יפס לילדיה העתידיים. עבור שולי תפוחים הם סמל לכמיהה לא מושגת. סופיה ואנוצ'קה הן ניצולות שואה. ובבתיהם של האודים המוצלים מאש, היחס הטעון לאוכל צבוע בצבעי הפחדים, הכאב והגעגוע. אצל אסנת בישול מרוקאי ארצישראלי הופך לתעודת כניסה לחברה הישראלית, ושרון מתריסה כנגד התפריט המסורתי של ערב חג ולמעשה קוראת תגר על לחצים חברתיים ומשפחתיים על רווקה.
הניכור, הבדידות של עובדי ההי טק, האשליה של מדורת השבט שהטכנולוגיה מביאה, והכמיהה לאנושיות חמה ובלתי אמצעית מתורגמות אצל נטלי ודנה לחוויית הארוחה. הכסות הבורגנית החיצונית של עמליה, אשה מסוגננת, בעלת סגנון קולינרי למיטיבי לכת, מכסה על ריק פנימי גדול. לאה בונה אלבום תמונות משפחתי, מסע מורשת בו היא מנחילה לילדיה דרך סיפורי ארוחות משפחתיות לאורך השנים, רגעים מכוננים, זיכרון מאכלים המשקפים את השמחה והעצב בחיי משפחתה.
הספר נולד לאחר שהשתתפתי, לפני כשנה, בסדנה לכתיבת זכרונות על אוכל של חגית עברון. ראיתי איך שיח על אוכל העלה מיד אצל כל המשתתפות בסדנה זכרונות מבית אמא, געגועים לבית, להורים שאינם, לילדים שכבר גדלו ועזבו. החוויה הקולקטיבית הזאת גרמה לי להבין עד כמה התחברות לאופן שבו חווים את האוכל מתרגם למעשה רגשות קמאיים, ולמעשה באמצעות האוכל עלו געגועים, כמיהות, כאב, אושר, ובליווי חכמת הגיל , גם תובנות לגבי מקום המשפחה, הבית, ארוחות וזכרונות של אנשים אהובים, מקומו כמלכד חברויות וכמנחם אובדנים.
ברגע שהרכבתי את העדשה של אוכל כמטפורה, יכולתי להתייחס לרגעים רבים בחיי נשים בתוך הקונטקסט הזה , והרי כולנו חשופים ללא הרף להוויה הנשית על כל מנעדיה. מעבר לחשיבותו התזונתית, האוכל, שולחן האוכל ובישול משמשים כדבק חברתי, משפחתי, כשפה, כחותם אישי, כאמירה חברתית, ויש להם מקום נכבד בסגנון החיים של אנשים רבים.