היום יום השואה הבינלאומי, וביום זה אני מבקשת לפרסם סיפור רלוונטי מתוך הספר "געגועים לפלייסמט".
עבור סופיה, גיבורת הסיפור, ניצולת שואה, בישול אוכל למשפחתה הוא נצחונה על הצורר הנאצי.
נצחון
ארוחת מלכים בממלכת אביונים. סיר מרק ובו תפוחי אדמה ספורים, קצת שורשים ועשבים שקוששו בשדה − כך נראתה סעודת הכלולות שלה לפני חמישים שנה, שם, בערבות אוקראינה, תוך כדי מלחמה. סופיה נזכרה בחיוך בעודה מערבבת את הירקות בסיר המרק העשיר שעל האש, לצליל גשם הזלעפות שניתך בחלון. בעוד חצי שעה הם יגיעו, והוא כבר כמעט מוכן. בתנור התחממו בפיירקס מכוסה קציצות ופירה, ובמקרר המתינה המיזריה, סלט מלפפונים בחומץ, סוכר ושמיר. היא הוסיפה תיבול קל למרק, שניחוח החורף הביתי שלו מילא את חלל המטבח.
סופיה הייתה אישה צנומה וקטנה בת שישים ושמונה, פניה נקיים מאיפור, אניצי השנים ותלאות חייה ארוגים בשערה בחוטים לבנים. אם הצליחה לקום בבוקר מהמיטה, למרות מכאוביה המרובים, לרדת למטה למכולת, לקצב ולירקן שבסמוך, לשלם להם, לקחת את המצרכים בכוחות עצמה, לבשל ועוד לנוח קצת לפני שיגיעו בני משפחתה − זה לכשעצמו כבר היה נס.
היא סיימה לערוך את השולחן. הפסקת הצהריים החטופה של בני משפחתה הייתה גולת הכותרת של יומה. בכל יום התכנסו אצלה לארוחת צהריים בעלה רואה החשבון ובנה, שעבדו יחד במשרד סמוך, בתה, מורה בבית ספר יסודי מעבר לכביש, וחתנה, שהיה בעליה של חנות תכשיטים ששכנה במרחק שלוש תחנות אוטובוס. זמנם של כולם היה קצוב − מבצע האכילה תוזמן במבצע צבאי מדוקדק.
עם בואם כבר המתין המרק המהביל, או לחילופין, המנה הראשונה, ומיד לאחריה בשר, תוספת וסלט. עשרים דקות − והם בחוץ. היו מפטפטים ביניהם בקלילות, מחליפים דיבורים חטופים, ומיד לאחר הארוחה ממהרים לשוב לעיסוקיהם. בלכתם פינתה את השולחן, הדיחה את הכלים, הסירה את הסינר והלכה לנוח מעמל יומה.
לה בדרך כלל לא היה מה לספר. הם שאלו בחטף לשלומה, החמיאו על האוכל, הודו לה, נשקו ללחייה ושבו לעמלם.
פעמון הדירה צלצל פעם אחת, ואז שוב, ושוב. בשעה שתיים בדיוק התיישבו כולם מסביב לשולחן. גם אם לא שמו לב וגם אם להם לא היה אכפת − החוק נשמר בקפידה. בכל יום חייבת להיות ארוחה טרייה. מנה חמה זה לב של אימא, לא אוכל יבש בכוסית פלסטיק. את העיגולים האלה בפיתה או הקציצה הזאת בלחמנייה, מרק מאבקה ומנות קפואות – את אלה שיאכלו אצלם בבית. כאן מישהו דואג להם.
כיצד התיישב הדחף להאכלה משפחתית יומית טרייה עם האמונה השנייה, שאוכל לא זורקים כי מחר אולי לא יהיה? גם לזה היה חוק. מחזור השאריות הוקצה לארוחות בוקר וערב בלבד. חוק מספר שלוש: ביום שישי, ארוחה חגיגית. בפינת האוכל בסלון, לא במטבח, על מפה, וארבע מנות: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית וקומפוט או גלידה.
שלושה עוגנים היו בחייה של סופיה – בעלה ושני ילדיה. מדי יום ביומו, בכל בוקר, היה מצלצל הטלפון בבתי ילדיה. הכול בסדר? איך עבר הלילה? בכל ערב שוב צלצול: הכול בסדר? כולם בבית? החלונות סגורים? הדלת נעולה?ובצהריים − ספירת מלאי. סופיה תראה את כולם ותדאג לארוחה מזינה וביתית.
נערה בת שש-עשרה יוצאת את ביתה בקרקוב, פולין, למחנה קיץ של תנועת הנוער עם חבריה וחברותיה, ומקץ שבועיים − אין לה לאן לחזור. בבת אחת היא לבד בעולם עם תרמיל ובו קומץ בגדים, ללא יעד, מטרה או מישהו שיגונן עליה וימתין לשובה. כך מתחילות שנים של נדודים בין כפר לכפר או עיירה. לפעמים אספו אותה איכרים רחמניים, לעתים הצליחה לעבוד ככוח עזר תמורת מיטה, שינה על ערימת חציר באסם וארוחה חמה. מעולם לא ידעה כמה זמן תשהה שם, מתי יסלקו אותה, מתי תחשוד שעומדים להסגיר אותה ותברח, והיכן תהיה בלילה הבא. לאחר תום המלחמה חזרה לעיר הולדתה רק כדי לגלות שנותרה אוד בודד מוצל מאש מכל משפחתה הענפה. היא קשרה את גורלה בגורלו של פליט בודד כמוה, ויחד נדדו ברחבי ערבות קפואות,רק כדי להבין שאיש לא נותר. הם עלו על הרכבת וקנו כרטיס לנקודה הרחוקה ביותר בכיוון הנגדי מהמקום בו גדלו. ברחו מפולין, עלו לארץ ישראל, בנו בית, הביאו לעולם שני ילדים, והצליחו לייצר חיי שגרה. ורק לאחר כל התלאות הללו השתחררה מספיק כדי להיפתח למאכלים חדשים, מתוחכמים ותובעניים יותר, שיסבכו את מבצע יומה.
בחייה החדשים בנתה סופיה טריז בינה לבין כל זכר לעברה. היא לא אפשרה לעצמה להעלות באוב את מראה אמה, אביה ואחיותיה שנשארו מאחור, לא השאירה מקום לזיכרונות, אהבות, חלומות ילדות וגעגוע. התמקדה כל כולה בקיומה החדש. כל חייה הבוגרים הייתה מהגרת בעולם החדש שבנתה למשפחתה, ללא עולם משלה או שורשים להיאחז בהם. לא למדה לקרוא ולכתוב בשפתו של ביתה החדש. שימור וטיפוח ילדיה ובעלה הפכו למשימת חייה של האישה הפשוטה והצנועה, שגוננה על אהוביה באמצעות השגרה הקטנה והבטוחה של חיי היומיום. כמי שנעקרה באבחה אחת, כל ששאפה לו בעולם היה חלקת האלוהים הקטנה שבנתה לה. קלופס, צלי, סלט כבד, מרק עוף, פירה ואורז הפכו לנשק האישי שלה מפני צורר.
רק בימיה האחרונים, כשהכאב, החולשה, בגידת הגוף והשאיפה לסיים את סבלה גברו עליה הרשתה לעצמה לבגוד במשפחתה החדשה ולזעוק אל שורשיה בשפת אמה, אני באה! הדבר התרחש כשכבר התקשתה לאכול, כשבתה הייתה זו שבישלה לה את מרק העוף והאטריות, כשבקושי הצליחה לבלוע אותו, כשלחשה לאמה בערגה "מאמה מויה," אימא שלי, והושיטה יד לעבר דמותה הדמיונית שריצדה מול עיניה ההוזות. רק אז הרשתה לעצמה להרפות מהאחיזה בחלקת האלוהים הקטנה שלה. ועד שהגיעו הימים הללו המשיכה לבשל בשתיקה קלופס, צלי, סלט כבד, מרק עוף ופירה, ולצפות בכל יום לצלצולים המרגיעים בדלת.