היום , ערב יום הזכרוון לשורה ולגבורה ,אני מבקשת לשתף שני סיפורים שהגבורות שלהם הן ניצולות שואה, מתוך ספרי "געגועים לפלייסמט".
ניצחון
ארוחת מלכים בממלכת אביונים. סיר מרק ובו תפוחי אדמה ספורים, קצת שורשים ועשבים שקוששו בשדה − כך נראתה סעודת הכלולות שלה לפני חמישים שנה, שם, בערבות אוקראינה, תוך כדי מלחמה. סופיה נזכרה בחיוך בעודה מערבבת את הירקות בסיר המרק העשיר שעל האש, לצליל גשם הזלעפות שניתך בחלון. בעוד חצי שעה הם יגיעו, והוא כבר כמעט מוכן. בתנור התחממו בפיירקס מכוסה קציצות ופירה, ובמקרר המתינה המיזריה, סלט מלפפונים בחומץ, סוכר ושמיר. היא הוסיפה תיבול קל למרק, שניחוח החורף הביתי שלו מילא את חלל המטבח.
סופיה הייתה אישה צנומה וקטנה בת שישים ושמונה, פניה נקיות מאיפור, אניצי השנים ותלאות חייה ארוגים בשערה בחוטים לבנים. אם הצליחה לקום בבוקר מהמיטה, למרות מכאוביה המרובים, לרדת למטה למכולת, לקצב ולירקן שבסמוך, לשלם להם, לקחת את המצרכים בכוחות עצמה, לבשל ועוד לנוח קצת לפני שיגיעו בני משפחתה − זה לכשעצמו כבר היה נס.
היא סיימה לערוך את השולחן. הפסקת הצהריים החטופה של בני משפחתה הייתה גולת הכותרת של יומה. בכל יום התכנסו אצלה לארוחת צהריים בעלה רואה החשבון ובנה, שעבדו יחד במשרד סמוך, בתה, מורה בבית ספר יסודי מעבר לכביש, וחתנה, שהיה בעליה של חנות תכשיטים ששכנה במרחק שלוש תחנות אוטובוס. זמנם של כולם היה קצוב − מבצע האכילה תוזמן במבצע צבאי מדוקדק.
עם בואם כבר המתין המרק המהביל, או לחילופין, המנה הראשונה, ומיד לאחריה בשר, תוספת וסלט. עשרים דקות − והם בחוץ. היו מפטפטים ביניהם בקלילות, מחליפים דיבורים חטופים, ומיד לאחר הארוחה ממהרים לשוב לעיסוקיהם. בלכתם פינתה את השולחן, הדיחה את הכלים, הסירה את הסינר והלכה לנוח מעמל יומה.
לה בדרך כלל לא היה מה לספר. הם שאלו בחטף לשלומה, החמיאו על האוכל, הודו לה, נשקו ללחייה ושבו לעמלם.
פעמון הדירה צלצל פעם אחת, ואז שוב, ושוב. בשעה שתיים בדיוק התיישבו כולם מסביב לשולחן. גם אם לא שמו לב וגם אם להם לא היה אכפת − החוק נשמר בקפידה. בכל יום חייבת להיות ארוחה טרייה. מנה חמה זה לב של אימא, לא אוכל יבש בכוסית פלסטיק. את העיגולים האלה בפיתה או הקציצה הזאת בלחמנייה, מרק מאבקה ומנות קפואות – את אלה שיאכלו אצלם בבית. כאן מישהו דואג להם.
כיצד התיישב הדחף להאכלה משפחתית יומית טרייה עם האמונה השנייה, שאוכל לא זורקים כי מחר אולי לא יהיה? גם לזה היה חוק. מחזור השאריות הוקצה לארוחות בוקר וערב בלבד. חוק מספר שלוש: ביום שישי, ארוחה חגיגית. בפינת האוכל בסלון, לא במטבח, על מפה, וארבע מנות: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית וקומפוט או גלידה.
שלושה עוגנים היו בחייה של סופיה – בעלה ושני ילדיה. מדי יום ביומו, בכל בוקר, היה מצלצל הטלפון בבתי ילדיה. הכול בסדר? איך עבר הלילה? בכל ערב שוב צלצול: הכול בסדר? כולם בבית? החלונות סגורים? הדלת נעולה?ובצהריים − ספירת מלאי. סופיה תראה את כולם ותדאג לארוחה מזינה וביתית.
נערה בת שש-עשרה יוצאת את ביתה בקרקוב, פולין, למחנה קיץ של תנועת הנוער עם חבריה וחברותיה, ומקץ שבועיים − אין לה לאן לחזור. בבת אחת היא לבד בעולם עם תרמיל ובו קומץ בגדים, ללא יעד, מטרה או מישהו שיגונן עליה וימתין לשובה. כך מתחילות שנים של נדודים בין כפר לכפר או עיירה. לפעמים אספו אותה איכרים רחמניים, לעתים הצליחה לעבוד ככוח עזר תמורת מיטה, שינה על ערימת חציר באסם וארוחה חמה. מעולם לא ידעה כמה זמן תשהה שם, מתי יסלקו אותה, מתי תחשוד שעומדים להסגיר אותה ותברח, והיכן תהיה בלילה הבא. לאחר תום המלחמה חזרה לעיר הולדתה רק כדי לגלות שנותרה אוד בודד מוצל מאש מכל משפחתה הענפה. היא קשרה את גורלה בגורלו של פליט בודד כמוה, ויחד נדדו ברחבי ערבות קפואות,רק כדי להבין שאיש לא נותר. הם עלו על הרכבת וקנו כרטיס לנקודה הרחוקה ביותר בכיוון הנגדי מהמקום בו גדלו. ברחו מפולין, עלו לארץ ישראל, בנו בית, הביאו לעולם שני ילדים, והצליחו לייצר חיי שגרה. ורק לאחר כל התלאות הללו השתחררה מספיק כדי להיפתח למאכלים חדשים, מתוחכמים ותובעניים יותר, שיסבכו את מבצע יומה.
בחייה החדשים בנתה סופיה טריז בינה לבין כל זכר לעברה. היא לא אפשרה לעצמה להעלות באוב את מראה אמה, אביה ואחיותיה שנשארו מאחור, לא השאירה מקום לזיכרונות, אהבות, חלומות ילדות וגעגוע. התמקדה כל כולה בקיומה החדש. כל חייה הבוגרים הייתה מהגרת בעולם החדש שבנתה למשפחתה, ללא עולם משלה או שורשים להיאחז בהם. לא למדה לקרוא ולכתוב בשפתו של ביתה החדש. שימור וטיפוח ילדיה ובעלה הפכו למשימת חייה של האישה הפשוטה והצנועה, שגוננה על אהוביה באמצעות השגרה הקטנה והבטוחה של חיי היומיום. כמי שנעקרה באבחה אחת, כל ששאפה לו בעולם היה חלקת האלוהים הקטנה שבנתה לה. קלופס, צלי, סלט כבד, מרק עוף, פירה ואורז הפכו לנשק האישי שלה מפני צורר.
רק בימיה האחרונים, כשהכאב, החולשה, בגידת הגוף והשאיפה לסיים את סבלה גברו עליה הרשתה לעצמה לבגוד במשפחתה החדשה ולזעוק אל שורשיה בשפת אמה, אני באה! הדבר התרחש כשכבר התקשתה לאכול, ובהיפוך יוצרות בישלה לה כעת בתה את מרק העוף והאטריות שלה . כשבקושי הצליחה לבלוע אותו, לחשה סופיה לאמה בערגה "מאמה מויה," אימא שלי, והושיטה יד לעבר דמותה הדמיונית שריצדה מול עיניה ההוזות. רק אז הרשתה לעצמה להרפות מהאחיזה בחלקת האלוהים הקטנה שלה.
ועד שהגיעו הימים הללו המשיכה לבשל קלופס, צלי, סלט כבד, מרק עוף ופירה, להתקשר בכל בוקר לילדים ולצפות לצלצול פעמון הדלת בצהריים. היא ניצחה.
תירס, כרוב וחצילים
אשת חיל הייתה אנוצ'קה. נצר למשפחת סוחרים, בת שבעים וחמש ועדיין עבדה בחנות התכשיטים המשפחתית. שערה היה צבוע בבלונד פלטינה, באוזניה עגילי פנינה, ענק לצווארה, צמיד זהב עב כרס על ידה, ציפורניה משוחות באדום לוהט.
היא הייתה אישה נמרצת, שמחה ותוססת. נועם הליכותיה וביתה החם והפתוח היו אבן שואבת לאוהביה ואהוביה. האירוחים שלה היו ידועים בזכות השפע המופרז עד כדי מבוכה − היא לא טרחה לשם הפגנת מעמד ויכולת, אלא מתוך אמונה תמימה שעליה להיות מכוסה לכל מטרה − שלא יחסר, שאיש לא יצא רעב או מתוסכל. תמיד ידעה להציע בשליפה פתרון לכל בעיה ומצב, וניהלה את עולמה ביד רמה. ליידי אמיתית.
אך מאחורי החזות האיתנה הזו הסתתרה מציאות אחרת. במזווה הרגשות העמוקים, הסדורים בכדים כהים בקרקעית חדרי הנפש הסגורים, בקעה בת קול חשוכה, שנחשפה רק ברגעי אופל ולילה, והותירה את בני משפחתה מבולבלים וחסרי אונים. אזכור השד בפניה היה כקריאת עוררות אליו, ולכן איש לא דיבר על כך עם אנוצ'קה, אפילו לא בצחוק.
בימים כתיקונם, לא העיד דבר בשגרת חייה על הקול ההומה במעמקים − היה זה רחש שבישר כאוס, אובדן שליטה, פחד קמאי מכל מה שעלול לקרות ואולי אורב מעבר לפינה. די היה במשהו קטן, לא צפוי בעליל ונטול כל היגיון מובנה, וברגע אחד פניה היו מתעוותות, גופה החל לרעוד, ומבט רדוף פשט באחת בעיניה. פתאום היו משתלטות עליה תמונות מעולמם הקשה של אנשים אחרים שבאו משם. באימת המלחמה ההיא בקרקוב הייתה רק ילדה, אך בעומקי תודעתה נשאה איתה תמיד את זיכרונות הוריה ואת סיפורי חבריהם משנות ההימלטות והמחנות.
לפעמים די היה במילת מפתח מקרית, כדי שדיירי המשנה של עולמה האפל ירימו ראש. או אז הייתה מתנקזת רוח הנכאים למערכת העיכול שלה, ונדרש קורבן שיפייס את הרוחות הרעות הדבר הביא להתנפלות על אוכל עלוב ודל, שבמצב של צלילות נפשית היה מושלך לפח כשאריות שאינן ראויות עוד למאכל. היה זה בולמוס של האבסה עצמית חסרת הבחנה, שנועד מן הסתם לאגור מצבורים בגוף לקראת רעב היפותטי שאינו מעוגן בשום מציאות עכשווית.
מחול השדים הזה הניב אגירה חסרת גבולות. טורים של שימורים ומצרכי יסוד הועמסו בארונות המטבח שכבר עלו על גדותיהם, ונדחפו גם בין הצלחות וכלי ההגשה. המזווה היה עמוס לעייפה בשימורי ריבות וחמוצים מעשה ידיה. זאת, נוסף על מסתורי מזון בלתי-נדלים שהוטמנו בחדרי הבית השונים. בדופן האחורית של ארון המצעים הטמינה קמח וסוכר, שהיו ארוזים בכמה שקיות ניילון כדי שהמזיקים לא יוכלו להם. כך שכנו בתחתית ארגז כלי המיטה צנצנות קפה, קופסאות תה ושפופרות חלב מרוכז, ובמגירת הגרביים − קופסאות סרדינים, בשר משומר וריבת תות.
לאורך שנים ניסתה לחנך את ילדיה ונכדיה לפתח גינוני שולחן הראויים לתה אצל מלכת אנגליה. כבר בגיל צעיר היה עליהם ללמוד בעל פה איזה מזלג מונח באיזה סדר, מהו הסכין לדגים, מה לבשר ומה לסטייק, כיצד מניחים את הכפית של המנה האחרונה. אבל כשתקף אותה אופל המלחמה, השתלט על הליידי חייזר בלתי נראה, שבהיעדר בקיאות בהלכות כדור הארץ, תידלק בשיטת הגריפה מכל הבא ליד. היא התנפלה על כל פרוסת לחם יבשה ועל כל השאריות היישר מהסיר − גורפת בידיים, בולעת במהירות מבלי ללעוס − ולא חדלה גם כשבגדיה נעשו ספוגים ברטבים.ובכל הזמן הזה מלמלה בשפתיים רוטטות ביטויים חסרי פשר ביידיש, ועיניה התרוצצו בחוריהן במבט רדוף.
כיאה לאשת העולם הגדול שהפרוטה מצויה בכיסה, טסה אנוצ'קה לטייל בחו"ל פעמיים-שלוש בשנה − לפעמים עם חברה, ומאז פטירת בעלה, עם בתה, נכדיה או כלתה. גם שם אי אפשר היה לדעת מתי יגיח השחור ויאפיל על אור היום. פעם, בזמן טיול בסין, ביקרה במוזוליאום של מאו בבייג'ין. באולם המרכזי מתנשא פסל השיש המונומנטלי של השליט המורם מעם לגובה של כשלושה וחצי מטר, והכניסה גורמת לאדם הקטן העובר לידו לחוש בגדוּלה של דמות השליט הישובה. די היה בביטוי הזה של פולחן אישיותו של המנהיג הסיני הנערץ כדי להתניע את הרעד בגופה, אבל כתיירת צייתנית המשיכה את המסלול ונכנסה לאולם הקבר. חיילים עם רובים בידם סידרו את המבקרים בחמישיות והורו להם לצעוד בשורות מבלי לעצור, במסלול שהותווה בתוך שטח תחום למבקרים, מסביב לגופתו החנוטה של המנהיג הסיני.
כהרף עין הפכו שורות התיירים לשורות אסירים בבגדים מפוספסים. החיילים כיוונו את הרובים לעברם וצעקו "שנל , שנל!" ונביחות הכלבים החרישו את אוזניה בזמן שרצה החוצה לקיוסק הקרוב, קנתה שני כריכים, שתי עוגיות, שתי חפיסות שוקולד ובקבוק מים. ועד שכל הכבודה הזו נלעסה במהירות ונבלעה בה – לא הפסיקה לרעוד.
בנסיעה אחרת, כשירדו מהקרון בתחנת הרכבת בז'נבה, סימן לכולם עובד התחנה ללכת שמאלה לעבר היציאה, בשל עבודות תחזוקה במקום. השריקה שליוותה את ההכרזה במשרוקית הקטנה הצמודה לדש בגדו, העלתה בה פחד מצמית. עיניה כבר חיפשו בבעתה את קתות הרובים שעוד רגע יכו בהם על ראשה אם תסרב ללכת לכיוון שאליו הצטוותה. שלוש חתיכות עוגה שנבלסו במהירות ונשטפו בשתי כוסות תה, נדרשו כדי לייצב את הדופק שלה ולהסדיר את נשימתה.
נורית, בתה הקיבוצניקית, נהגה לספר בחיוך סלחני אנקדוטות ממסעות התזונה המלחמתיים שהוכרחה להם בילדותה. על מרדפים של אמה אחריה עם כפית שמן דגים בידה, כדי שתגדל ותתחזק למקרה שתאלץ להסתפק בתזונה דלה במקום המסתור שאולי תגיע אליו. על שנות ילדותה שבהן תירס, כרוב או חצילים היו מרכיב מרכזי בכל ארוחה, כי אז, במלחמה, גדלו פרא בשדות והצילו את משפחתה מרעב. אין פלא שבבגרותה לא הייתה מסוגלת אפילו לטעום כזית מהירקות האלה, בהתעקשות צברית של חילוניות שאננה, סיפרה נורית כיצד כנערה צמה כבר כמה שנים ביום כיפור, למרות התנגדות אמה.
דווקא משום שהוריה באו משם, ולכן הסתכסכו עם אלוהים ועם מנהגיו בקרב העם הנבחר, לא צמו בהתרסה ביום כיפור, לא אכלו מצות בפסח, לא הדליקו נרות שבת ולא הלכו לבית הכנסת. רק אבא תמיד שמר כיפה בתא הכפפות שבמכונית − אולי פתאום מישהו ימות ותיפול עליהם לוויה? את זה הם הכירו היטב, ולקדיש דווקא הייתה להם זיקה. "מה יש לצום, אחרי כל מה שקרה, איך את עוד מחפשת לדבר עם אלוהים?" הייתה אנוצ'קה נוזפת בה. "אני כבר הייתי רעבה בשביל ימי כיפור עד סוף החיים שלי, אני לא צריכה לבקש סליחה. ממני צריך לבקש סליחה, על זה שלקחו לי את כולם, על זה שאפשר לברוא אנשים שהם חיות."
השנים נקפו וחייה של אנוצ'קה המשיכו להתנדנד בין האור לחושך. בוקר אחד, בעודה יושבת עם ארבע חברות לארוחה קלה בבית קפה תל אביבי שטוף שמש למפגש גרציות, פקע באחת מיתר במוחה, והיא נותרה קפואה בפה פעור ומעוות לצד שמאל. וכמו הדמות הזועקת של מונק, עיניה התרוקנו באחת ברגע ההוא, ובאימה שניבטה מהן התאחדו לנצח ההווה והעבר, האור והשחור.